כשהורים נפרדים נדרשת (גם) חלוקת מימון הוצאות הילדים ביניהם.
הפרקטיקה השמרנית הנושנה, אשר התבססה גם על המשפט העברי, הטילה בדרך כלל את מרבית הוצאות הילדים עד גיל 15 על האב ואת ההוצאה לפועל של הרכישות והתשלומים על האם. הדבר היה קורה אף אם שכרם היה שווה ואף אם האם השתכרה יותר מהאב. כך האיש העביר מדי חודש לאם ילדיו סכום כסף לצרכי הילדים, דבר שלעיתים יצר תחושה של תשלום לאשה ולא לילדים, קושי בתחושה שהילדים אינם מודעים לכך שגם הוא "קונה להם" דברים, ולעיתים תסכול מההנחה/ חשש שחלק מהכסף משמש גם את האשה לצרכיה שלה, בעוד הוא מתמודד לעיתים עם חסרון כיס .
במסגרת השינויים וההתפתחויות בחברה הישראלית ובמשפט הישראלי (במשפט בעיקר באמצעות פסיקת בתי המשפט), הושפע גם תחום זה. ונקודת המפנה המשמעותית בביסוס השינוי היה (לדעתי) פסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 919/15.
אמנה להלן את ההתפתחויות המשמעותיות (לדעתי) לענייננו:
תפקוד האב במשפחה משתנה ואבות רבים משמשים הורה מטפל עם האם ואף כמטפל עיקרי כשהאם מטפל משני.
במשפחות רבות שני ההורים עובדים ומפרנסים וצורכי המשפחה נגזרים מהכנסות שניהם.
ישנן לא מעט נשים המשתכרות משכורות זהות או גבוהות משל אבי ילדיהן.
במשפחות חד מיניות הכללים הישנים אינם נותנים מענה.
אבות מבקשים לשהות עם ילדיהם זמן משמעותי ולתת להם בית מקביל לביתם אצל האם. ישנן גם אמהות המבקשות זאת . חלוקה כזו תאפשר לשניהם להמשיך לפתח קריירה, להתפנות לעצמם וגם לשמור על קשר הורי משמעותי.
ערעור יסודות חזקת הגיל הרך – חזקה זו הטילה בחוק את האחריות ההורית על ילד עד גיל 6 לאם, אלא אם היו סיבות שלא לעשות כן. החזקה נמצאת על המדוכה, תחת מתקפה או הגנה, ובתהליך שינוי.
מבע"מ 919/15 יצאה אמירה חד משמעית ומפורשת: זוג הורים לילדים מעל גיל 6 , אשר חולקים ביניהם זמני שהות שווים על ילדיהם ואשר הכנסותיהם זהות, יחלקו בצורכי ילדיהם בחלקים שווים.
כך יישא כל אחד בהוצאות הבית ואחזקתו בעצמו ושאר ההוצאות יחולקו בחלקים שווים.
עולם המשפט והמשפטנים, כמנהגו, גוזר מסקנות ומנסה ללמוד על השלכת חלוקת נטל צורכי הילדים על כל המשפחות האחרות, אלה שילדיהן מתחת לגיל 6, אלה ששכרם בפער כזה או אחר, אלה שאינם חולקים בזמני השהות עם הילדים ובאחריויות בחלקים שווים.
כשלעצמי אומר, שההגיון והשכל הישר מחייבים שהוצאות הילדים יחולקו בין ההורים על פי פערי הכנסותיהם ופערי זמני האחריות על הילדים.
נפריד בין :
צרכים תלויי שהות – הנגזרים ומהווים חלק מהמגורים : שכירות/משכנתא, חשמל מים, ארנונה, מזון ומוצרי נקיון, טכסטיל, אינטרנט וכד' : אם נסכים על סך ההוצאות האלה של הילדים בשני הבתים יחד, הרי שכל אחד צריך לשאת בחלק היחסי של הסכום הכולל על פי יחס ההשתכרות בין ההורים, את ההעברות יש להתאים לחלק היחסי ביחידות זמן קבועות, שכל הורה נושא באחריות על הילדים.
צרכים אחרים – אלה הנגזרים מצורכי חיי הילד ואינם קשורים לבית מגוריו או לחלוקת הזמנים בין הבתים : שכר לימוד, ספרי לימוד, חוגים, בגדים ונעליים, הוצאת דרכון , מיסי תנועות נוער, הוצאות מיוחדות חריגות או חד פעמיות ועוד, הכל בהתאם לצורך מוכר וידוע בתוספת הסכמות. צרכים אלה יש להם מחיר אשר נקבע על ידי ספק חיצוני , והם צריכים להיות מחולקים בין ההורים על פי יחס השתכרותם.
כשמדובר בצרכים שאינם תלויי שהות ואשר אינם מתערבבים בצורכי ההורים (מזון וחומרי ניקוי נקנים במרוכז ומשמשים את כל בני הבית), ניתן למנות הורה מרכז לכל תפקיד או לפתוח חשבון צורכי ילדים.
חשבון צורכי ילדים הוא חשבון אליו מפקיד כל הורה את הסכום המוסכם על פי יחס המשכורות לצרכים שאינם תלויי שהות ומחשבון זה הם משולמים . כך ישנו פיקוח ומעקב וגם תחושת שיתוף והשתתפות של שני ההורים. לחשבון כזה נהוג להפקיד גם קצבת הילדים ומענק החינוך וכל הטבה אחרת בגין קטינים שהוריהם פרודים, וכך נמנעת תחושת קיפוח ומחלוקת ביחס להטבות אלה. חשבון כזה מצריך פירוט כללי ההתנהלות ופתרון בעיות. קיומו מצריך שיתוף פעולה והדדיות , וכאשר זה מצליח, הוא משמש מענה מיטבי לתפקוד של שני ההורים בצורכי הילדים השוטפים.
כשליש מהמשפחות בישראל עוברות הליך פרידה.
במשפחות רבות ישנם ילדים קטינים.
מימון צורכי הילדים מקופות והכנסות נפרדות הוא סלע מחלוקת .
בירור צורכי הילדים ההכרחיים, ההסכמות על צרכים נוספים, הצרכים שהם תלויי שהות ואלה שאינם, חלוקת הזמנים בין ההורים ופערי ההכנסות ביניהם יאפשרו להגיע להחלטה מבוססת הגיון ומציאות של משפחה ספציפית על פי מאפייניה ונסיבותיה.