בבע"מ 7857/11 , אשר ניתן ע"י בית המשפט העליון בתאריך 27.08.2012 מפי כב' הש' ריבלין חיות ומלצר , נדון  ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע העוסק בסבך פעולות משפטיות שעשה בעל נחלה בעניין ההעברה של משקו ץ פעולות אשר עמדו בסתירה זו לזו ויצרו מערבולת של סכסוך משפטי.

הדיון המשפטי  עוסק בסכסוך בין גברת כ' , שכנתו והזוכה על פי צוואה של קשיש שהלך לעולמו,  לבין אחיינה של אשתו המנוחה, על נחלה במושב. כל אחד מהם טוען לזכותו בנחלה:  השכנה מכוח צוואה  והאחיין מכוח  תצהיר  מתנה ותצהיר  בן ממשיך אשר נחתמו לטובתו אי אז במהלך השנים.

המושב בו מצויה הנחלה  הוא צד  לחוזה משולש בו זכויות המתיישבים הן זכות בר רשות   של האגודה שהיא ברת רשות של הסוכנות היהודית שהיא ברת רשות של מינהל מקרקעי ישראל (הבעלים של הקרקע). החוזה המשולש קובע  במפורש כי הזכויות בנחלה אינן חלק מעזבונו של המתיישב וקובע  את כללי ההעברה לאחר מוות.

הערעור הוגש על פסיקתו של בית המשפט המחוזי לפיה האחיין ואשתו הם בעלי הזכויות בנחלה מכוח ההסכמים שנחתמו ונדחתה  זכותה של השכנה אשר קמה מכוח צוואה, שכן הנחלה איננה עזבון והעברת הזכויות בה כפופה להוראות החוזה המשולש.

מאחורי פסק הדין עומד סיפורם של זוג קשישים עריריים אשר היו  בעלי זכויות של "בר רשות" במשק,  והלכו לעולמם כשהם מותירים אחריהם שובל של מסמכים משפטיים סותרים בדבר הנחלה.

בשנת 1996 חתמו בני הזוג על  תצהיר מתנה לפיו הם מעבירים ללא תמורה את זכויותיהם במשק לאחיינה של האשה. המתנה לא הושלמה ברישום והזכויות במינהל נותרו רשומות ע"ש בני הזוג.

במהלך החודשים מרץ  ואפריל  2005 , סמוך לאחר מות אשתו, עשה האיש כמה פעולות: הוא חתם על מכתב לועד המושב לפיו הוא מעביר לאחיין את זכויותיו  במשק כ"בן ממשיך" ,  חתם על יפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד להעביר ללא תמורה את הזכויות בנחלה ע"ש האחיין, אישר את  תוכן מכתבו למושב בפגישה עם ועד האגודה אך התנה זאת בכך שההעברה תתבצע רק לאחר מותו כי חשש שיוציאוהו מביתו.

עורך הדין בפניו נחתם יפי הכוח פנה למינהל  עם יפוי הכוח ואישור הזכויות וקיבל אישור לפיו בני הזוג הם בעלי הזכויות הרשומים בנחלה וכי היא ממושכנת לבנק  כנגד  184,000 ₪.

בחודש יולי 2005 חתם האיש על מסמך ביטול עסקת המתנה וביטול יפוי הכוח להעברת הזכויות בנחלה וכל זכות אחרת לאחיין.  דבר קיומם   של מסמכים אלה הועבר לאחיין ולועד המושב.  במכתב נטען כי התנאי למתנה היה תקוותם כי האחיין יגור בקרבתם ויסעד אותם וכי התקווה נתבדתה. האיש עצמו חולה ובמצב קשה  ויש לו טענות קשות כלפי האחיין.

בשנת 2006 ערך האיש צוואה בה ציווה את כל רכושו לשכנתו גב' כ' , והוסיף כי אם לא תוכל לקבל את הזכויות במשק , המשק יימכר והיא תקבל את כספי התמורה.

בשנת 2008, לאחר מותו של האיש, התעוררה מחלוקת בין השכנה  לבין האחיין על הזכויות במשק.

בית המשפט המחוזי קבע כי זכויות האחיין ואשתו בנחלה גוברים על זכותה של השכנה. זכויותיהם  התגבשו  בהסכם מתנה וביפוי כוח בלתי חוזר, אשר הפך את המתנה לבלתי הדירה. מאחר והאחיין לא יכול להיות "בן ממשיך"  שכן אינו בן ואינו נכד, הרי שהוא זוכה במתנה.

על פסק הדין הוגש ערעור אשר  דן, בין השאר,   במתח שנוצר בין ההסכמים והתצהירים השונים ובכללם הצוואה.

הערעור התקבל בחלקו ובסופו של יום נתנה הוראה כי המשק יימכר תוך שנה, תמורת המשק לאחר ניכוי החובות, תחולק בין האחיין ואשתו לבין השכנה. האחיין יקבל את חלקו מכוח ה"התחייבות לתת מתנה" שנתנה לו דודתו אשר נפטרה, ואשר לא חזרה בה ולכן חלקה במשק הפך  למתנה . השכנה תקבל את חלקה מכוח הוראות הצוואה של המנוח, אשר חזר בו  בחייו מהתחייבותו לתת מתנה לאחיין וציווה  את רכושו לשכנה.

בית המשפט קבע כי המנוח היה קשור ב"התחייבות לתת מתנה" לאחיין ,  וכי הוכחה התנהגות מחפירה של האחיין כלפי המנוח, התנהגות אשר מצדיקה חזרה מההתחייבות. בית המשפט למד כי המנוח חשש מהאחיין כאמור בפסק הדין:

"מר ע' הנו קשיש חולה מאוד, נכה קטוע רגל ועיוור המרותק לכסא גלגלים הנזקק לעזרה סיעודית… בעקבות התלאמנותו מאשתו המנוחה, הוא נותר לבדו בביתו ללא התעניינות של ממש מקרוב משפחה שיושיט לו עזרה נפשית ופיזית… [המנוחים] הסכימו להעניק לך בעתיד את זכויותיהם ביחידת המשק שלהם במושב הואיל וקיוו שבימים קשים יותר יקבלו ממך עזרה, שתגור בקרבתם ותסייע להם ככל שידרש. תקווה זו לא התממשה ומר ע' מרותק לכסא הגלגלים ממורמר ומיואש… מוועד מושב ב'  נמסר למר עזיזי כי בקרבת חג הפסח האחרון, הוועד הוציא שיק בסך 8,000 ש"ח בקירוב לפקודת מר ע'. השיק ותמורת השיק לא הגיעו לידי מר ע'" (ס' 22 לפסק הדין).

 

הרקע לתביעה   הוא סיפור של  זכויות רכושיות, זקנה , חולי ובדידות ופעולות משפטיות עוקבות וסותרות אשר יצרו כיאוס משפטי.

פסק הדין עושה  משפט שלמה,  ולכאורה מותיר כל אחד מהצדדים עם מחצית מערך הנחלה.  לא נותר אלא לתהות האם  בניכוי החובות, השיעבודים, העיקולים, אגרות בית המשפט, שכר טרחת עורכי הדין בהליכים  בבית המשפט המחוזי , בערעור, ובמכירה, נותרה לצדדים יתרת זכות כלשהי.

אין  לי ספק כי מצוקתו של האיש, מחלתו, בדידותו וקשייו, ואולי גם לחצים כאלה ואחרים מצד בעלי עניין, הובילו אותו לרצף מסחרר של פעולות משפטיות אשר הובילו בסופו של יום את ההליך המשפטי הלז.

בתרבות של גישור, ניהול מו"מ להסכמות ושכלול נכון של עלויות,  סיכויים וסיכונים יכלו הצדדים , לעניות דעתי, להגיע לתוצאה דומה בעלויות זמן וכסף נמוכות בהרבה.

בעולם של מודעות לזכויות וחובות משפטיות ולמשמעות הזכויות על נחלה והחוזים הסובבים אותה יכלו  בעלי הזכויות בנחלה ליצור הסכמים מפורטים ומותנים אשר  היו מאפשרים להם פעולות הגנה, חזרה מהסכם והעברה בינדורית , אשר יכלו למנוע או לייתר את ההליך כולו.